<h1>בעלי אסופות הלכ' טריפות</h1>
<h2>דף מז:</h2>
תשובת שאלה אל הותיק הגדול ר' יהודה בן החכם החסיד ר' אברהם ב"ר מאיר בר אוריין ובר אבוהין עליך אני קורא פרי צדיק עץ חיים באמת ובברור לא מת האב שהניח בן כמותך ירבו כמותך בישראל מי יתן והיית עמנו בישיבה נשמח עמך ותשמח עמנו. על שאלותיך אני נזקק כפי שכלי אשר נתן לי אלקים לא מחכמתי כי מאי היא רק מתאות נפשי להשתעשע עמך [בדברי תורה] כי ערבו לי דבריך. שאלה ראשונה ריאה הנפוחה כלה [ומקצתה לבנה ומקצתה נרקבת] ומקצתה מוגלא ולא נסרחה וקרי ליה טבחי פולמוניי"רא והא דמיא לאופתא מאי. תשובה כבר אמרו רבותי' דמיא לאופתא דנפיחא והיא שהריאה קשה ועומדת כל שעה נפוחה כאדם שבטנו צבה. עוד נאמר דחזיתא כאופתא נראה לי שהיא עגולה ואין אונות שלה יוצאין אלא ככדור עגול והיא נדונת בחסרה ועוד נאמר בה בגושתא אשפרא כמו האופתא שיוצאין ממנה בקעים עוקצים, [ו]טינרי ט[י]נרי [מ"ח ע"ב] [שהכשיר בה] בועות [הם] אלא שהקרום עליהם חלק ומה שבתוכן אינו קשה. ועוד נאמר דשוע כאופתא דלית ליה חתוכא וקרי ליה רבנן אע"פ שיש לה מבפנים כיון שהיא כלה חלקה מבחוץ טרפה ומכאן הכשירו אומה לאונה אע"פ [שאין ראיה גמורה שהרי הכל מודים אם אין בה] פלוש כשרה ואין אוסרין [אלא] סרכא אלא שיש הכשר ממקום אחר. הנה פירשתי לך דמיא לאופתא והלשון האחר דנפיחא כאופתא. ואם אותה הריאה שבאה [לידכם] נפוחה כלה היתה מה תשאל עוד עליה כי כל הלשונות שנאמרו כלם אוסרים אותה. ומקצתה נרקבת שאמרת לא ידעתי מה הוא אם הוא ממוסמס כמו שהרופא גורדו פשיטא שהוא כמי שאינו וטריפה ומקצת[ה] מוגלא שאמרת כבר אמרו [נ"ה ע"ב] [מליא מוגלא או מים זכים כשרה והוא דלא אסריה] ופולמוני"רא לא ידעתי מה היא. הנה נא הואלתי לדבר על עסקי הריאה שכל מקום שאמרו חכמים ריאה דדמיא לכך ולכך טריפה דמיא כלה קא אמרינן או רובא [דהיכא] דמטרפא במקצתה קא פרישו להו שהרי אמרינן [מ"ו ע"ב] ריאה [שהאדימה מקצתה כשרה כלה טרפה ואע"ג דלא קיימא הא מלתא מגמר גמרינן מינה ועוד אמרו [שם] ריאה] שיבשה מקצתה טרפה וכאן טרפה במקצתה הא בשאר מלי או רובה או כלה בעינן. [ומאי שאמרו] [שם] הא ריאה דקיימי [גילדי גילדי אוכמי חזוותא חזוותא כשרה האי] גלדי כמו שהגלודה שאמרו במשנה [נ"ד ע"א] שהוא פשוט העור שלה וריאה דאיגלד כאהינא סומקא [כשרה] כגון שהקרום העליון מרופה על התחתון והרוח נכנס ביניהם ולי נראה דגלדי גלדי הוא כמו [נ"א ע"א] הגליד פי המכה והוא כמו גרב ואגליד דאהינא סומקא שהוא כמו הגלודה שבמשנה וזה עקר. ואוכמי אוכמי הרב ר' יצחק פי' דדמי לכחלא וחזותא גווני דמתכשרא בהו ריאה כגון ירוקה ככרתי ואדומה ולי נראה כדיוטא כשאר חזותא דלא מתכשרא בהו ריאה כיון דלא הויא כלה או רובא בההיא גוונא דפסלא בריאה אע"ג דאיכא בה דוכתא בההיא גוונא כשרה דאי לאו הכי דבעי ליה רובא לפרושי מאן אינון חזותא דכשרה ומההיא אוכמתא דמכשרא בה. [ובבשר דטרפה ו]כעין כשותא וכעין מוריקא וכעין ביעתא שהם מיני ירקות שהיא טרפה בזמן שכלה היא כך או רובה וי"מ כעין כשותא היא כירוקה אבל מוריקא הות צהוב וביעתא הוא לבן הרבה וסמניך שער צהוב ושער לבן שניה לה כקרום ביצה [ואוטם בריאה דלא מבצבצה] שהוא טרפה אפי' במקצתה דלא אמרינן ריאה אטומה וממה שאני רואה שמכשירין [ריאה] שיש בה סלעים שקורין פיירו"שא ר"ל (אב בית) [אבעבועות] ואותן סלעים [הרי אינן עולין] בנפיחה שהרי אין הרוח נכנס בהם מפני שהם קשים בעצמם [ש"מ] דהאי אוטם בריאה דאמרינן בזמן שהוא מצד זה לצד זה אבל אותם הסלעים [שהן] בצד אחד של ריאה ומהצד האחר אינן שהרי עולה בנפיחה לצד האחר והסלעים שבצד השני עולין עמו והכי נמי מסתברא מדאמרי[נן] [מ"ו ע"ב] ריאה שיבשה מקצתה [טרפה] והוא שתהיה נפרכת בצפורן אבל אינה נפרכת לא והלא אינה עולה בנפיחה באותו מקום אלא ודאי שהאוטם אינו פסול אלא כשהוא מצד לצד והיבשות הנפרכת פסול אפי' במשהו ואם אינו נפרך אינו פסול אלא מצד לצד כמו אוטם שאינו עולה בנפיחה כלל באותו מקום (והא דר' נחמיה). שאלה השנית בסרכא התלויה שנמצאת אחר מכאן בשפולי האומה בועא וסרכא גדולה תלויה בה. דע ידיד כי סרכא תלויה אנו מתירין אותה מפני הגאונים שאין לנו להוסיף על הטרפות וכשמה כן היא נסרכת והתלויה [אינה] נסרכת אבל אם בא[ה] לידי אותה שהיא יוצא[ה] מן הבועא הייתי אוסרה כי הבועא מעידה עליה בנקב ואין הדופן מכשירה ואפי' באונה שהרי ריאה הסמוכה לדופן [מ"ח ע"א] לדברי ר' יוסי בר מניומא שאין חוששין לכשתעלה צמחין דהיינו בועות חוששין לה הכא נמי חוששין שהרי אמרו [שם] ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה והוא דסביך בבשרא [והאי] לא סביך בבשרא ולא סריך. ובשאר מקומות אין חוששין דשמא לא בדיק יפה יפה וכשרה [והא דר' נחמיה דבדיק לה בפשורי כי עייל בה שפיר מסתבר לי דלהתרא [ב]דק אותה דאפי' לית מכה בדופן תלינן בדופן הואיל ובדקינן לריאה ונפחינן לה ולא מבצבצה. ומנא תימרא דלהתרא קאמר להו מדקאמר מר זוטרא אנן הא דרבי נחמיה ארבא ומתנינן לה לתרתי אונא דסמיכן להדדי ומאן דמתני לה להא דרבא בודאי לקולא היא דקאמר ומדהכא לקולא הכא נמי לקולא ועוד מדלא [קאמר רב נחמיה מצריך בדיקותא בפשורי] משמע נמי דלקולא קאמר לה הילכך מאן דידע למבדק בדק ליה אע"ג דליכא מכה בדופן מיהו לא ידעינן כמה [היא שרייתא בפושרין] דלא[לתר לא] כלום הוא דשמא קרום עולה בה ולא נמחה עדין דהא במסכת נדה [כ"ב ע"א] הכי מסתפקא להו בענין המפלת [כמין] קליפות כמין שערות שאומר תטיל למים אם נמוחו טמאה ולא ידעו כמה תשרה מיהו אם תשרה מעת לעת ובפושרין שלא יצננו [ובכל זאת לא נמחה ונפחוה] בתוך המים ולא בצבצו נראה שהיא מותרת לדעת ר' נחמיה והלכתא כותיה מדאטרחיה אמוראי במילתא [אמאן מתנו לה]] וריאה שנטלה ולא נבדקה הרב הגדול רב"י ברצלוני הכשירה וזקני (חולי עליהם) [חולק עליו] ואסרה מטעם שהיו בודקין בריאה ואין בודקין בשאר טרפות. ומסתברא להתרא מדאמר [מ"ט ע"א] אנקבה היכא דמשמשי ידא דטבחי תלינן בידא דטבחא ואמרינן [שם] דהא תלינן [בזאב אלמא אפילו בריאה תלינן בזאב כשאר בני מעים] שהחזירן כשהם מנוקבים ויפה הדבר להחמיר כדי שלא יבואו לידי קלקול [ואונה לאומה הרי הכשרתיה למעלה לפי דרכי ואין ראיה למי שאוסר] אותה ועליו להביא ראיה. וריאה שנסרכה רובא בהתר היינו מהאונה לדופן ומעוט מהאומה נהגו בנרבונא לדונה אחר הרוב מן הדין כי הסרכות מסופקות הן כי שמא אין בהם נקב ואם היה בה נקב שמא מן האונה יצאה הליחה ונעשית סירכא ואפי' היתה הסרכא מחצה על מחצה היה לנו להכשירה מפני שהם תרי ספיקי אלא שמא נסרכה רוב באונה כתב הרב בהלכותיו [יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא, פסול בריאה וכשר בכוליא נקב, פסול בזה ובזה לקותא, כשר בזה ובזה מים זכים ולא אמרן] אלא דצילי, אבל מים עכורים טרפה [ודצילי נמי, לא אמרין אלא דלא אסריח, אבל אסריח טרפה]. ואני תמה מים עכורים אמאי טרפה מי גריעי ממוגלא דכשרה ועוד ריאה שנשפכה כקיתון כשרה (אבל סריח, טרפה) בדקיימי סמפונהה אי אפשר דלא עכורין וכל נמחו מבפנים, [ולכאורה] אינו חוזר אלא על כוליא שהעכורים נדונים כמוגלא והסרוח[ים] נמי בכוליא נדונין כמוגלא אבל בריאה דמוגלא כשרה ונשפכה כקיתון [כ"ש] עכורין וצלולין אע"ג [דאסרו'], אלא שאין בנו כח להתיר. ולוקתא דפסלא בתרויהו היינו בחזיתא [ש]השחירו פניהם כדיות' או שנתמסמס הבשר וכן כל דבר שנראה [לקות' מדלא מפרש בה מידי] ולוקתא דכוליא הא [פרישי] להו והוא דמטי לקותא למקום חריץ, והוא מקום הכוליא בשדרה בחוטה היוצא ממנה, ואם היה הלקות באותו מקום ולא היה בשאר הכוליא אינה טרפה [דהא הוא דמטי אמרי'] ולא להוא גורם לבדו אלא אוכלו או רבו והוא במטי להתם. הארכתי בדברים מפני שהם צריכים, ואם שגיתי אתה הבינני ועם כל מה שהארכתי לא יצאתי ידי חובה לפי רוב ההסתפקות שיוכלו לבוא בהם שהרי [הלקות'] שבריאה במראות [שנאמרו] בה לאסור אם היה המראה בקרום לבדו וכל הבשר שתחתיו לא נשתנה הולך אחר הקרום הוא המראה או אחר הבשר אשר תחתיו וכן בלקות הכוליא.
<h2>דף נד:</h2>
זהו לשון הרב ר' אהרן בר' משולם. נתתי ללבי לדרוש ולחקור לבדוק ולבאר ולפרש דין נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה ומן הארכובה ולמעלה ודין נשבר העצם ויצא לחוץ [ו]דין רוב עביו והקפו מפני שהם דברים שצריכים לאדם כי הם ענינים מצוים תמיד ויש מחבירינו ורבותינו הבקיאין לדבר הלכה והמחודדין שאינם יודעין להבין ולהורות בהם הלכה למעשה לתלמידים לפי שאינם רגילים בהם ע"כ מלאני לבי לבאר הדברים ולגלות כל סתום למען ירוץ כל קורא בו תמיד ויכירו וישכילו ויכירו אותם כקטן כגדול מבין עם התלמידים. נראה לי מדברי ר"ש ומדברי הר"מ ז"ל כי בכל מקום שהזכיר שמוטת ירך בתלמוד היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. על כן הוקשו המקשים דר' יוחנן אדר' יוחנן [דר' יוחנן] אית ליה שמוטת ירך בעוף ור' יוחנן גופיה פליג אדרב מתנא [דאמר] האי בוקא [דאטמא] דשף מדוכתיה טרפה וקאמר ר' יוחנן דאלו טרפות דוקא למעוטי (דהא) [דרב] מתנה דכשרה. ויש מתרצים [דהא] דקאמר ר' יוחנן שמוטת ירך בעוף טרפה בדאיעכול ניביה וכי פליג אדרב מתנא בדלא [אי]עכול ניביה. ולא נהירא דשמוטת ירך סתמא אפי' לא א[י]עכול ניביה משמע וראייה לדבר הא דגרסינן במסכת בכורות פרק אלו מומין [מ' ע"א] גבי מומי השחול והכסול שנשמטה ירכו והא ודאי בדלא איעכול ניביה דאי [דאי]עכול ניביה מאי איר[י]א לגבוה אפי' להדיוט נמי טרפה ופסול. על כן נראה שיש הפרש בין בהמה לעוף כי בהמה אינה טרפה בשמוטת ירך לבדה עד דאיעכ[ו]ל ניביה והיינו דאמרינן בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה והיינו דאיעכול ניביה ומיירי בבהמה אבל בעוף הוי טרפה בשמוטת ירך בלחודה אע"ג דלא איעכ[ו]ל ניביה וכולהו אמוראי דפליגי בשמוטת ירך בעוף לא קא מיירי אלא בשמוטת ירך לחודיה ומשום הכי תנו כולהו שמוטת ירך בעוף ולא אמרי' שמוטת ירך סתמא ורב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טרפה דמשמע שמוטת ירך בלחודה איכא למימר דדעתיה אמסקנא דגמ' והוא דאיעכ[ו]ל ניביה אי נמי סבר לה כדרב מתנא דאמר בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה אע"ג דלא איעכול ניביה ולית הלכתא כותיה בהא דבהמה אבל בעוף הלכתא כותיה. זאת תורת הבהמה והעוף. תחלה אומר כי הבהמה יש לה שלש עצמות. העצם התחתון הנקרא רגל והוא הנקרא ארכובה הנמכרת עם הראש. והעצם השני למעלה [ממנו] הנקרא שוק ובלעז אשקנקי"ל ובראש התחתון של העצם הזה היא צומת הגידים ומתפשטין ועולין למעלה מתחילין מראש העצם התחתון של (העורקים) [הערקום] הנקרא בורוק"ק המחובר בשוק עד שהם נבלעים בבשר השוק וראשו העליון של זה העצם [הוא הנקרא] ארכובה כנגדו בגמל נכר. והעצם השלישי (למטה) [למעלה] ממנו והוא העצם שיש בו מוח והוא הנקרא קולית וראש[ו] העליון עגול ונקראת (בעצם) [בוקא] דאטמא הנקרא אנק"א כבוכנא באסיתא ועליו אמרו האי בוקא [דאטמא] דשף מדוכתיה טרפה והוא דאיעכול ניביה והם הגידין שבעצם הכף היוצאים על העצם הנזכר ואוחזים בו ומסתבכים בו. וכן בעוף יש בו שלש עצמות. [ה]עצם התחתון הנקרא רגל. והעצם השני למעלה ממנו הוא השוק (וכל) [ובלע"ז] קויל"א ובראש התחתון של [ה]עצם השני צומת הגידין ומתפשטין ועולין עד שנבלעין בבשר השוק. והעצם השלישי למעלה מעצם השוק הנקרא בלע"ז לינג"א. ואלה משפט[י] העצמות ודיניהם וההפרש שביניהם. דין העצם התחתון הנקרא רגל אם נשבר ויצא לחוץ או אפי' נחתך לגמרי לית דינא שהאבר אסור בין בבהמה בין בעוף והבהמה והעוף מותרין. דין העצם האמצעי בבהמה הנקרא שוק וכן בעוף אם נשבר בראש (אם נשבר בראש) התחתון במקום צומת הגידים שהם שלשה גידים בבהמה חדא אלימא ותרי קטיני ואם נפסקו שלא נשאר שם רוב בנין דהיינו חד אלימא ורוב מנין דהיינו [תרי קטיני והם מתחילין מן הערקום דהיינו] הבורנק"י [באופן] שלא נשאר שם של[י]ש מכל אחד ואחד משלשת הגידין שבבהמה או נפסק אחד מי"ו גידין שיש בעוף טרפה. ואם נשבר זה העצם ויצא לחוץ [או] אפי' נחתך [לגמרי] למעלה מצומת הגידין לדברי כל המפרשים והפוסקים כלישנא בתרא שאמרו ארכובא שאמרו כנגדו בגמל נכר מקום החבור אסור והבהמה והעוף מותרין לפי שהוא נחתך (למעלה) [למטה] מהארכובא ועל זה נאמר ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחייתה. אבל לדברי ר"ש דפסיק כלישנא קמא דרב ומפרש ארכובה שאמרו ארכובה הנמכרת עם הראש, אם נשבר העצם האמצעי ויצא לחוץ ואין (רוב) [עור ו]בשר חופין את רוב עוביו שהוא חלל העצם ורוב הקפו של [ה]עצם (ו)במקום הנשבר זה וזה אסור בין בבהמה בין בעוף וכ"ש אם נחתך לגמרי דהוי נחתך למעלה מהארכובה. דין העצם השלישי שיש בו מוח הנקרא קולית בבהמה ובעוף נקרא לינג"א אם נשבר ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין רוב עביו שהוא חלל העצם ורוב הקפו שהוא העצם במקום הנשבר זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור. ואם נשמט זה העצם הנקרא קולית ראשו העליון שכנגד הגוף ויצא ממקומו ונאכלו הגידים אשר סביבות העצם בבהמה טרפה והוא דאיעכול ניביה טרפה אבל לא איעכ[ו]ל ניביה (טרפה) [כשרה], אבל בעוף בשמוטת ירך לחודיה אע"ג דלא איעכ[ו]ל ניביה טרפה. כך נראה בעיני לדעת הגאונים. אבל אם נשמט ראשו העליון של [ה]עצם השני הנקראת שוק מן השלישי בין בבהמה ובין בעוף כשרה מדיוקא דרב מתנא דאמ' האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה דהיינו נשמט ראשו העליון של העצם השלישי טרפה, אבל אם נשמט ראשו העליון של [ה]עצם השני כשרה כן נראה לדעת הגאונים. ויש שמחמירין ואוסרין ואומרים זהו שאמרו שמוטת ירך בבהמה טרפה. וענין שמוטת ירך וענין בוקא דאטמא שני מקומות הם וראייתם מדברי ר' יוחנן שפוסל בשמוטת ירך ומכשיר בבוקא דאטמא. ולא נראה בזה טעם האוסרין שאין זה שמוטת ירך אלא שמוטת שוק [שהשוק] נשמט והירך מחובר. ומיהו (לא) קא מבעי לי(ה) לדברי הגאונים המכשירין אם נשמט ראשו העליון [של העצם השני] מן [העצם השלישי אם נשבר] כשהוא בארכובא עצמה ויצא לחוץ בין בבהמה בין בעוף אי דייקינן מרישא דמתני' ולחומרא דקתני מהארכובא ולמטה כשרה מן הארכובא עצמה טרפה או דילמא מסיפא דמתני' דייקינן ולקולא דקתני מן הארכובא ולמעלה טרפה מן הארכובא עצמה כשרה וכיון דמהא ליכא למשמע מינה אזלינן לחומרא. וכן נמי קא מבעיא לי לדברי ר"ש ז"ל דפסק כלישנא קמא דרב ומפרש ארכובא הנמכרת עם הראש אם נשמטה הארכובא ההיא בלא פסוק צומת הגיד[י]ן בין בבהמה בין בעוף מהו מי אמרינן דטרפה [ד]הא בתרוצא דרב [אסר ארכובא] בלא צומת הגידין או דלמא כיון דאקשי ליה והא נכתתו קתני ואישתיק ש"מ [דכשרה וכיון דספקא היא] לחומרא אזלינן, כגו' דא צריכא רבא.
<h2>דף נה:</h2>
תשובת שאלה אל הותיק הגדול ר' יהודה בן החכם החסיד ר' אברהם ב"ר מאיר בר אוריין ובר אבוהין עליך אני קורא פרי צדיק עץ חיים באמת ובברור לא מת האב שהניח בן כמותך ירבו כמותך בישראל מי יתן והיית עמנו בישיבה נשמח עמך ותשמח עמנו. על שאלותיך אני נזקק כפי שכלי אשר נתן לי אלקים לא מחכמתי כי מאי היא רק מתאות נפשי להשתעשע עמך [בדברי תורה] כי ערבו לי דבריך. שאלה ראשונה ריאה הנפוחה כלה [ומקצתה לבנה ומקצתה נרקבת] ומקצתה מוגלא ולא נסרחה וקרי ליה טבחי פולמוניי"רא והא דמיא לאופתא מאי. תשובה כבר אמרו רבותי' דמיא לאופתא דנפיחא והיא שהריאה קשה ועומדת כל שעה נפוחה כאדם שבטנו צבה. עוד נאמר דחזיתא כאופתא נראה לי שהיא עגולה ואין אונות שלה יוצאין אלא ככדור עגול והיא נדונת בחסרה ועוד נאמר בה בגושתא אשפרא כמו האופתא שיוצאין ממנה בקעים עוקצים, [ו]טינרי ט[י]נרי [מ"ח ע"ב] [שהכשיר בה] בועות [הם] אלא שהקרום עליהם חלק ומה שבתוכן אינו קשה. ועוד נאמר דשוע כאופתא דלית ליה חתוכא וקרי ליה רבנן אע"פ שיש לה מבפנים כיון שהיא כלה חלקה מבחוץ טרפה ומכאן הכשירו אומה לאונה אע"פ [שאין ראיה גמורה שהרי הכל מודים אם אין בה] פלוש כשרה ואין אוסרין [אלא] סרכא אלא שיש הכשר ממקום אחר. הנה פירשתי לך דמיא לאופתא והלשון האחר דנפיחא כאופתא. ואם אותה הריאה שבאה [לידכם] נפוחה כלה היתה מה תשאל עוד עליה כי כל הלשונות שנאמרו כלם אוסרים אותה. ומקצתה נרקבת שאמרת לא ידעתי מה הוא אם הוא ממוסמס כמו שהרופא גורדו פשיטא שהוא כמי שאינו וטריפה ומקצת[ה] מוגלא שאמרת כבר אמרו [נ"ה ע"ב] [מליא מוגלא או מים זכים כשרה והוא דלא אסריה] ופולמוני"רא לא ידעתי מה היא. הנה נא הואלתי לדבר על עסקי הריאה שכל מקום שאמרו חכמים ריאה דדמיא לכך ולכך טריפה דמיא כלה קא אמרינן או רובא [דהיכא] דמטרפא במקצתה קא פרישו להו שהרי אמרינן [מ"ו ע"ב] ריאה [שהאדימה מקצתה כשרה כלה טרפה ואע"ג דלא קיימא הא מלתא מגמר גמרינן מינה ועוד אמרו [שם] ריאה] שיבשה מקצתה טרפה וכאן טרפה במקצתה הא בשאר מלי או רובה או כלה בעינן. [ומאי שאמרו] [שם] הא ריאה דקיימי [גילדי גילדי אוכמי חזוותא חזוותא כשרה האי] גלדי כמו שהגלודה שאמרו במשנה [נ"ד ע"א] שהוא פשוט העור שלה וריאה דאיגלד כאהינא סומקא [כשרה] כגון שהקרום העליון מרופה על התחתון והרוח נכנס ביניהם ולי נראה דגלדי גלדי הוא כמו [נ"א ע"א] הגליד פי המכה והוא כמו גרב ואגליד דאהינא סומקא שהוא כמו הגלודה שבמשנה וזה עקר. ואוכמי אוכמי הרב ר' יצחק פי' דדמי לכחלא וחזותא גווני דמתכשרא בהו ריאה כגון ירוקה ככרתי ואדומה ולי נראה כדיוטא כשאר חזותא דלא מתכשרא בהו ריאה כיון דלא הויא כלה או רובא בההיא גוונא דפסלא בריאה אע"ג דאיכא בה דוכתא בההיא גוונא כשרה דאי לאו הכי דבעי ליה רובא לפרושי מאן אינון חזותא דכשרה ומההיא אוכמתא דמכשרא בה. [ובבשר דטרפה ו]כעין כשותא וכעין מוריקא וכעין ביעתא שהם מיני ירקות שהיא טרפה בזמן שכלה היא כך או רובה וי"מ כעין כשותא היא כירוקה אבל מוריקא הות צהוב וביעתא הוא לבן הרבה וסמניך שער צהוב ושער לבן שניה לה כקרום ביצה [ואוטם בריאה דלא מבצבצה] שהוא טרפה אפי' במקצתה דלא אמרינן ריאה אטומה וממה שאני רואה שמכשירין [ריאה] שיש בה סלעים שקורין פיירו"שא ר"ל (אב בית) [אבעבועות] ואותן סלעים [הרי אינן עולין] בנפיחה שהרי אין הרוח נכנס בהם מפני שהם קשים בעצמם [ש"מ] דהאי אוטם בריאה דאמרינן בזמן שהוא מצד זה לצד זה אבל אותם הסלעים [שהן] בצד אחד של ריאה ומהצד האחר אינן שהרי עולה בנפיחה לצד האחר והסלעים שבצד השני עולין עמו והכי נמי מסתברא מדאמרי[נן] [מ"ו ע"ב] ריאה שיבשה מקצתה [טרפה] והוא שתהיה נפרכת בצפורן אבל אינה נפרכת לא והלא אינה עולה בנפיחה באותו מקום אלא ודאי שהאוטם אינו פסול אלא כשהוא מצד לצד והיבשות הנפרכת פסול אפי' במשהו ואם אינו נפרך אינו פסול אלא מצד לצד כמו אוטם שאינו עולה בנפיחה כלל באותו מקום (והא דר' נחמיה). שאלה השנית בסרכא התלויה שנמצאת אחר מכאן בשפולי האומה בועא וסרכא גדולה תלויה בה. דע ידיד כי סרכא תלויה אנו מתירין אותה מפני הגאונים שאין לנו להוסיף על הטרפות וכשמה כן היא נסרכת והתלויה [אינה] נסרכת אבל אם בא[ה] לידי אותה שהיא יוצא[ה] מן הבועא הייתי אוסרה כי הבועא מעידה עליה בנקב ואין הדופן מכשירה ואפי' באונה שהרי ריאה הסמוכה לדופן [מ"ח ע"א] לדברי ר' יוסי בר מניומא שאין חוששין לכשתעלה צמחין דהיינו בועות חוששין לה הכא נמי חוששין שהרי אמרו [שם] ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה והוא דסביך בבשרא [והאי] לא סביך בבשרא ולא סריך. ובשאר מקומות אין חוששין דשמא לא בדיק יפה יפה וכשרה [והא דר' נחמיה דבדיק לה בפשורי כי עייל בה שפיר מסתבר לי דלהתרא [ב]דק אותה דאפי' לית מכה בדופן תלינן בדופן הואיל ובדקינן לריאה ונפחינן לה ולא מבצבצה. ומנא תימרא דלהתרא קאמר להו מדקאמר מר זוטרא אנן הא דרבי נחמיה ארבא ומתנינן לה לתרתי אונא דסמיכן להדדי ומאן דמתני לה להא דרבא בודאי לקולא היא דקאמר ומדהכא לקולא הכא נמי לקולא ועוד מדלא [קאמר רב נחמיה מצריך בדיקותא בפשורי] משמע נמי דלקולא קאמר לה הילכך מאן דידע למבדק בדק ליה אע"ג דליכא מכה בדופן מיהו לא ידעינן כמה [היא שרייתא בפושרין] דלא[לתר לא] כלום הוא דשמא קרום עולה בה ולא נמחה עדין דהא במסכת נדה [כ"ב ע"א] הכי מסתפקא להו בענין המפלת [כמין] קליפות כמין שערות שאומר תטיל למים אם נמוחו טמאה ולא ידעו כמה תשרה מיהו אם תשרה מעת לעת ובפושרין שלא יצננו [ובכל זאת לא נמחה ונפחוה] בתוך המים ולא בצבצו נראה שהיא מותרת לדעת ר' נחמיה והלכתא כותיה מדאטרחיה אמוראי במילתא [אמאן מתנו לה]] וריאה שנטלה ולא נבדקה הרב הגדול רב"י ברצלוני הכשירה וזקני (חולי עליהם) [חולק עליו] ואסרה מטעם שהיו בודקין בריאה ואין בודקין בשאר טרפות. ומסתברא להתרא מדאמר [מ"ט ע"א] אנקבה היכא דמשמשי ידא דטבחי תלינן בידא דטבחא ואמרינן [שם] דהא תלינן [בזאב אלמא אפילו בריאה תלינן בזאב כשאר בני מעים] שהחזירן כשהם מנוקבים ויפה הדבר להחמיר כדי שלא יבואו לידי קלקול [ואונה לאומה הרי הכשרתיה למעלה לפי דרכי ואין ראיה למי שאוסר] אותה ועליו להביא ראיה. וריאה שנסרכה רובא בהתר היינו מהאונה לדופן ומעוט מהאומה נהגו בנרבונא לדונה אחר הרוב מן הדין כי הסרכות מסופקות הן כי שמא אין בהם נקב ואם היה בה נקב שמא מן האונה יצאה הליחה ונעשית סירכא ואפי' היתה הסרכא מחצה על מחצה היה לנו להכשירה מפני שהם תרי ספיקי אלא שמא נסרכה רוב באונה כתב הרב בהלכותיו [יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא, פסול בריאה וכשר בכוליא נקב, פסול בזה ובזה לקותא, כשר בזה ובזה מים זכים ולא אמרן] אלא דצילי, אבל מים עכורים טרפה [ודצילי נמי, לא אמרין אלא דלא אסריח, אבל אסריח טרפה]. ואני תמה מים עכורים אמאי טרפה מי גריעי ממוגלא דכשרה ועוד ריאה שנשפכה כקיתון כשרה (אבל סריח, טרפה) בדקיימי סמפונהה אי אפשר דלא עכורין וכל נמחו מבפנים, [ולכאורה] אינו חוזר אלא על כוליא שהעכורים נדונים כמוגלא והסרוח[ים] נמי בכוליא נדונין כמוגלא אבל בריאה דמוגלא כשרה ונשפכה כקיתון [כ"ש] עכורין וצלולין אע"ג [דאסרו'], אלא שאין בנו כח להתיר. ולוקתא דפסלא בתרויהו היינו בחזיתא [ש]השחירו פניהם כדיות' או שנתמסמס הבשר וכן כל דבר שנראה [לקות' מדלא מפרש בה מידי] ולוקתא דכוליא הא [פרישי] להו והוא דמטי לקותא למקום חריץ, והוא מקום הכוליא בשדרה בחוטה היוצא ממנה, ואם היה הלקות באותו מקום ולא היה בשאר הכוליא אינה טרפה [דהא הוא דמטי אמרי'] ולא להוא גורם לבדו אלא אוכלו או רבו והוא במטי להתם. הארכתי בדברים מפני שהם צריכים, ואם שגיתי אתה הבינני ועם כל מה שהארכתי לא יצאתי ידי חובה לפי רוב ההסתפקות שיוכלו לבוא בהם שהרי [הלקות'] שבריאה במראות [שנאמרו] בה לאסור אם היה המראה בקרום לבדו וכל הבשר שתחתיו לא נשתנה הולך אחר הקרום הוא המראה או אחר הבשר אשר תחתיו וכן בלקות הכוליא.
מצאתי בספר האורה, פעם אחת הביאו לפני טלה שלא היה בו אלא כוליא והכשירוה ודוקא [ניטל אבל הקטינה] עד כפול (הכשיר) או לקתה מחמת מכה טרפה. וכתב הרי"ף שאם מצא שלש כוליות כשרה ומוכח מההיא דזבחים [בכורות ל"ט ע"א] ואת שתי הכליות [ויקרא ז'] כתו' ולא בעלת אחת ולא בעלת שלש (מדפסול רחמנא גדי גבי הדיוט נמי אסר) [ומדפסל רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי] ור"ש פי' במסכת חולין דכי אמרינן הקטינה עד כפול טרפה דוקא מחמת מכה אבל הקטינה מחמת חולי כשרה, וכן הורה הראב"ד [ז"ל] בעיר הזאת.
<h2>דף נז.</h2>
זהו לשון הרב ר' אהרן בר' משולם. נתתי ללבי לדרוש ולחקור לבדוק ולבאר ולפרש דין נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה ומן הארכובה ולמעלה ודין נשבר העצם ויצא לחוץ [ו]דין רוב עביו והקפו מפני שהם דברים שצריכים לאדם כי הם ענינים מצוים תמיד ויש מחבירינו ורבותינו הבקיאין לדבר הלכה והמחודדין שאינם יודעין להבין ולהורות בהם הלכה למעשה לתלמידים לפי שאינם רגילים בהם ע"כ מלאני לבי לבאר הדברים ולגלות כל סתום למען ירוץ כל קורא בו תמיד ויכירו וישכילו ויכירו אותם כקטן כגדול מבין עם התלמידים. נראה לי מדברי ר"ש ומדברי הר"מ ז"ל כי בכל מקום שהזכיר שמוטת ירך בתלמוד היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. על כן הוקשו המקשים דר' יוחנן אדר' יוחנן [דר' יוחנן] אית ליה שמוטת ירך בעוף ור' יוחנן גופיה פליג אדרב מתנא [דאמר] האי בוקא [דאטמא] דשף מדוכתיה טרפה וקאמר ר' יוחנן דאלו טרפות דוקא למעוטי (דהא) [דרב] מתנה דכשרה. ויש מתרצים [דהא] דקאמר ר' יוחנן שמוטת ירך בעוף טרפה בדאיעכול ניביה וכי פליג אדרב מתנא בדלא [אי]עכול ניביה. ולא נהירא דשמוטת ירך סתמא אפי' לא א[י]עכול ניביה משמע וראייה לדבר הא דגרסינן במסכת בכורות פרק אלו מומין [מ' ע"א] גבי מומי השחול והכסול שנשמטה ירכו והא ודאי בדלא איעכול ניביה דאי [דאי]עכול ניביה מאי איר[י]א לגבוה אפי' להדיוט נמי טרפה ופסול. על כן נראה שיש הפרש בין בהמה לעוף כי בהמה אינה טרפה בשמוטת ירך לבדה עד דאיעכ[ו]ל ניביה והיינו דאמרינן בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה והיינו דאיעכול ניביה ומיירי בבהמה אבל בעוף הוי טרפה בשמוטת ירך בלחודה אע"ג דלא איעכ[ו]ל ניביה וכולהו אמוראי דפליגי בשמוטת ירך בעוף לא קא מיירי אלא בשמוטת ירך לחודיה ומשום הכי תנו כולהו שמוטת ירך בעוף ולא אמרי' שמוטת ירך סתמא ורב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טרפה דמשמע שמוטת ירך בלחודה איכא למימר דדעתיה אמסקנא דגמ' והוא דאיעכ[ו]ל ניביה אי נמי סבר לה כדרב מתנא דאמר בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה אע"ג דלא איעכול ניביה ולית הלכתא כותיה בהא דבהמה אבל בעוף הלכתא כותיה. זאת תורת הבהמה והעוף. תחלה אומר כי הבהמה יש לה שלש עצמות. העצם התחתון הנקרא רגל והוא הנקרא ארכובה הנמכרת עם הראש. והעצם השני למעלה [ממנו] הנקרא שוק ובלעז אשקנקי"ל ובראש התחתון של העצם הזה היא צומת הגידים ומתפשטין ועולין למעלה מתחילין מראש העצם התחתון של (העורקים) [הערקום] הנקרא בורוק"ק המחובר בשוק עד שהם נבלעים בבשר השוק וראשו העליון של זה העצם [הוא הנקרא] ארכובה כנגדו בגמל נכר. והעצם השלישי (למטה) [למעלה] ממנו והוא העצם שיש בו מוח והוא הנקרא קולית וראש[ו] העליון עגול ונקראת (בעצם) [בוקא] דאטמא הנקרא אנק"א כבוכנא באסיתא ועליו אמרו האי בוקא [דאטמא] דשף מדוכתיה טרפה והוא דאיעכול ניביה והם הגידין שבעצם הכף היוצאים על העצם הנזכר ואוחזים בו ומסתבכים בו. וכן בעוף יש בו שלש עצמות. [ה]עצם התחתון הנקרא רגל. והעצם השני למעלה ממנו הוא השוק (וכל) [ובלע"ז] קויל"א ובראש התחתון של [ה]עצם השני צומת הגידין ומתפשטין ועולין עד שנבלעין בבשר השוק. והעצם השלישי למעלה מעצם השוק הנקרא בלע"ז לינג"א. ואלה משפט[י] העצמות ודיניהם וההפרש שביניהם. דין העצם התחתון הנקרא רגל אם נשבר ויצא לחוץ או אפי' נחתך לגמרי לית דינא שהאבר אסור בין בבהמה בין בעוף והבהמה והעוף מותרין. דין העצם האמצעי בבהמה הנקרא שוק וכן בעוף אם נשבר בראש (אם נשבר בראש) התחתון במקום צומת הגידים שהם שלשה גידים בבהמה חדא אלימא ותרי קטיני ואם נפסקו שלא נשאר שם רוב בנין דהיינו חד אלימא ורוב מנין דהיינו [תרי קטיני והם מתחילין מן הערקום דהיינו] הבורנק"י [באופן] שלא נשאר שם של[י]ש מכל אחד ואחד משלשת הגידין שבבהמה או נפסק אחד מי"ו גידין שיש בעוף טרפה. ואם נשבר זה העצם ויצא לחוץ [או] אפי' נחתך [לגמרי] למעלה מצומת הגידין לדברי כל המפרשים והפוסקים כלישנא בתרא שאמרו ארכובא שאמרו כנגדו בגמל נכר מקום החבור אסור והבהמה והעוף מותרין לפי שהוא נחתך (למעלה) [למטה] מהארכובא ועל זה נאמר ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחייתה. אבל לדברי ר"ש דפסיק כלישנא קמא דרב ומפרש ארכובה שאמרו ארכובה הנמכרת עם הראש, אם נשבר העצם האמצעי ויצא לחוץ ואין (רוב) [עור ו]בשר חופין את רוב עוביו שהוא חלל העצם ורוב הקפו של [ה]עצם (ו)במקום הנשבר זה וזה אסור בין בבהמה בין בעוף וכ"ש אם נחתך לגמרי דהוי נחתך למעלה מהארכובה. דין העצם השלישי שיש בו מוח הנקרא קולית בבהמה ובעוף נקרא לינג"א אם נשבר ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין רוב עביו שהוא חלל העצם ורוב הקפו שהוא העצם במקום הנשבר זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור. ואם נשמט זה העצם הנקרא קולית ראשו העליון שכנגד הגוף ויצא ממקומו ונאכלו הגידים אשר סביבות העצם בבהמה טרפה והוא דאיעכול ניביה טרפה אבל לא איעכ[ו]ל ניביה (טרפה) [כשרה], אבל בעוף בשמוטת ירך לחודיה אע"ג דלא איעכ[ו]ל ניביה טרפה. כך נראה בעיני לדעת הגאונים. אבל אם נשמט ראשו העליון של [ה]עצם השני הנקראת שוק מן השלישי בין בבהמה ובין בעוף כשרה מדיוקא דרב מתנא דאמ' האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה דהיינו נשמט ראשו העליון של העצם השלישי טרפה, אבל אם נשמט ראשו העליון של [ה]עצם השני כשרה כן נראה לדעת הגאונים. ויש שמחמירין ואוסרין ואומרים זהו שאמרו שמוטת ירך בבהמה טרפה. וענין שמוטת ירך וענין בוקא דאטמא שני מקומות הם וראייתם מדברי ר' יוחנן שפוסל בשמוטת ירך ומכשיר בבוקא דאטמא. ולא נראה בזה טעם האוסרין שאין זה שמוטת ירך אלא שמוטת שוק [שהשוק] נשמט והירך מחובר. ומיהו (לא) קא מבעי לי(ה) לדברי הגאונים המכשירין אם נשמט ראשו העליון [של העצם השני] מן [העצם השלישי אם נשבר] כשהוא בארכובא עצמה ויצא לחוץ בין בבהמה בין בעוף אי דייקינן מרישא דמתני' ולחומרא דקתני מהארכובא ולמטה כשרה מן הארכובא עצמה טרפה או דילמא מסיפא דמתני' דייקינן ולקולא דקתני מן הארכובא ולמעלה טרפה מן הארכובא עצמה כשרה וכיון דמהא ליכא למשמע מינה אזלינן לחומרא. וכן נמי קא מבעיא לי לדברי ר"ש ז"ל דפסק כלישנא קמא דרב ומפרש ארכובא הנמכרת עם הראש אם נשמטה הארכובא ההיא בלא פסוק צומת הגיד[י]ן בין בבהמה בין בעוף מהו מי אמרינן דטרפה [ד]הא בתרוצא דרב [אסר ארכובא] בלא צומת הגידין או דלמא כיון דאקשי ליה והא נכתתו קתני ואישתיק ש"מ [דכשרה וכיון דספקא היא] לחומרא אזלינן, כגו' דא צריכא רבא.
<h2>דף עו:</h2>
זהו לשון הרב ר' אהרן בר' משולם. נתתי ללבי לדרוש ולחקור לבדוק ולבאר ולפרש דין נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה ומן הארכובה ולמעלה ודין נשבר העצם ויצא לחוץ [ו]דין רוב עביו והקפו מפני שהם דברים שצריכים לאדם כי הם ענינים מצוים תמיד ויש מחבירינו ורבותינו הבקיאין לדבר הלכה והמחודדין שאינם יודעין להבין ולהורות בהם הלכה למעשה לתלמידים לפי שאינם רגילים בהם ע"כ מלאני לבי לבאר הדברים ולגלות כל סתום למען ירוץ כל קורא בו תמיד ויכירו וישכילו ויכירו אותם כקטן כגדול מבין עם התלמידים. נראה לי מדברי ר"ש ומדברי הר"מ ז"ל כי בכל מקום שהזכיר שמוטת ירך בתלמוד היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. על כן הוקשו המקשים דר' יוחנן אדר' יוחנן [דר' יוחנן] אית ליה שמוטת ירך בעוף ור' יוחנן גופיה פליג אדרב מתנא [דאמר] האי בוקא [דאטמא] דשף מדוכתיה טרפה וקאמר ר' יוחנן דאלו טרפות דוקא למעוטי (דהא) [דרב] מתנה דכשרה. ויש מתרצים [דהא] דקאמר ר' יוחנן שמוטת ירך בעוף טרפה בדאיעכול ניביה וכי פליג אדרב מתנא בדלא [אי]עכול ניביה. ולא נהירא דשמוטת ירך סתמא אפי' לא א[י]עכול ניביה משמע וראייה לדבר הא דגרסינן במסכת בכורות פרק אלו מומין [מ' ע"א] גבי מומי השחול והכסול שנשמטה ירכו והא ודאי בדלא איעכול ניביה דאי [דאי]עכול ניביה מאי איר[י]א לגבוה אפי' להדיוט נמי טרפה ופסול. על כן נראה שיש הפרש בין בהמה לעוף כי בהמה אינה טרפה בשמוטת ירך לבדה עד דאיעכ[ו]ל ניביה והיינו דאמרינן בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה והיינו דאיעכול ניביה ומיירי בבהמה אבל בעוף הוי טרפה בשמוטת ירך בלחודה אע"ג דלא איעכ[ו]ל ניביה וכולהו אמוראי דפליגי בשמוטת ירך בעוף לא קא מיירי אלא בשמוטת ירך לחודיה ומשום הכי תנו כולהו שמוטת ירך בעוף ולא אמרי' שמוטת ירך סתמא ורב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טרפה דמשמע שמוטת ירך בלחודה איכא למימר דדעתיה אמסקנא דגמ' והוא דאיעכ[ו]ל ניביה אי נמי סבר לה כדרב מתנא דאמר בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה אע"ג דלא איעכול ניביה ולית הלכתא כותיה בהא דבהמה אבל בעוף הלכתא כותיה. זאת תורת הבהמה והעוף. תחלה אומר כי הבהמה יש לה שלש עצמות. העצם התחתון הנקרא רגל והוא הנקרא ארכובה הנמכרת עם הראש. והעצם השני למעלה [ממנו] הנקרא שוק ובלעז אשקנקי"ל ובראש התחתון של העצם הזה היא צומת הגידים ומתפשטין ועולין למעלה מתחילין מראש העצם התחתון של (העורקים) [הערקום] הנקרא בורוק"ק המחובר בשוק עד שהם נבלעים בבשר השוק וראשו העליון של זה העצם [הוא הנקרא] ארכובה כנגדו בגמל נכר. והעצם השלישי (למטה) [למעלה] ממנו והוא העצם שיש בו מוח והוא הנקרא קולית וראש[ו] העליון עגול ונקראת (בעצם) [בוקא] דאטמא הנקרא אנק"א כבוכנא באסיתא ועליו אמרו האי בוקא [דאטמא] דשף מדוכתיה טרפה והוא דאיעכול ניביה והם הגידין שבעצם הכף היוצאים על העצם הנזכר ואוחזים בו ומסתבכים בו. וכן בעוף יש בו שלש עצמות. [ה]עצם התחתון הנקרא רגל. והעצם השני למעלה ממנו הוא השוק (וכל) [ובלע"ז] קויל"א ובראש התחתון של [ה]עצם השני צומת הגידין ומתפשטין ועולין עד שנבלעין בבשר השוק. והעצם השלישי למעלה מעצם השוק הנקרא בלע"ז לינג"א. ואלה משפט[י] העצמות ודיניהם וההפרש שביניהם. דין העצם התחתון הנקרא רגל אם נשבר ויצא לחוץ או אפי' נחתך לגמרי לית דינא שהאבר אסור בין בבהמה בין בעוף והבהמה והעוף מותרין. דין העצם האמצעי בבהמה הנקרא שוק וכן בעוף אם נשבר בראש (אם נשבר בראש) התחתון במקום צומת הגידים שהם שלשה גידים בבהמה חדא אלימא ותרי קטיני ואם נפסקו שלא נשאר שם רוב בנין דהיינו חד אלימא ורוב מנין דהיינו [תרי קטיני והם מתחילין מן הערקום דהיינו] הבורנק"י [באופן] שלא נשאר שם של[י]ש מכל אחד ואחד משלשת הגידין שבבהמה או נפסק אחד מי"ו גידין שיש בעוף טרפה. ואם נשבר זה העצם ויצא לחוץ [או] אפי' נחתך [לגמרי] למעלה מצומת הגידין לדברי כל המפרשים והפוסקים כלישנא בתרא שאמרו ארכובא שאמרו כנגדו בגמל נכר מקום החבור אסור והבהמה והעוף מותרין לפי שהוא נחתך (למעלה) [למטה] מהארכובא ועל זה נאמר ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחייתה. אבל לדברי ר"ש דפסיק כלישנא קמא דרב ומפרש ארכובה שאמרו ארכובה הנמכרת עם הראש, אם נשבר העצם האמצעי ויצא לחוץ ואין (רוב) [עור ו]בשר חופין את רוב עוביו שהוא חלל העצם ורוב הקפו של [ה]עצם (ו)במקום הנשבר זה וזה אסור בין בבהמה בין בעוף וכ"ש אם נחתך לגמרי דהוי נחתך למעלה מהארכובה. דין העצם השלישי שיש בו מוח הנקרא קולית בבהמה ובעוף נקרא לינג"א אם נשבר ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין רוב עביו שהוא חלל העצם ורוב הקפו שהוא העצם במקום הנשבר זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור. ואם נשמט זה העצם הנקרא קולית ראשו העליון שכנגד הגוף ויצא ממקומו ונאכלו הגידים אשר סביבות העצם בבהמה טרפה והוא דאיעכול ניביה טרפה אבל לא איעכ[ו]ל ניביה (טרפה) [כשרה], אבל בעוף בשמוטת ירך לחודיה אע"ג דלא איעכ[ו]ל ניביה טרפה. כך נראה בעיני לדעת הגאונים. אבל אם נשמט ראשו העליון של [ה]עצם השני הנקראת שוק מן השלישי בין בבהמה ובין בעוף כשרה מדיוקא דרב מתנא דאמ' האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה דהיינו נשמט ראשו העליון של העצם השלישי טרפה, אבל אם נשמט ראשו העליון של [ה]עצם השני כשרה כן נראה לדעת הגאונים. ויש שמחמירין ואוסרין ואומרים זהו שאמרו שמוטת ירך בבהמה טרפה. וענין שמוטת ירך וענין בוקא דאטמא שני מקומות הם וראייתם מדברי ר' יוחנן שפוסל בשמוטת ירך ומכשיר בבוקא דאטמא. ולא נראה בזה טעם האוסרין שאין זה שמוטת ירך אלא שמוטת שוק [שהשוק] נשמט והירך מחובר. ומיהו (לא) קא מבעי לי(ה) לדברי הגאונים המכשירין אם נשמט ראשו העליון [של העצם השני] מן [העצם השלישי אם נשבר] כשהוא בארכובא עצמה ויצא לחוץ בין בבהמה בין בעוף אי דייקינן מרישא דמתני' ולחומרא דקתני מהארכובא ולמטה כשרה מן הארכובא עצמה טרפה או דילמא מסיפא דמתני' דייקינן ולקולא דקתני מן הארכובא ולמעלה טרפה מן הארכובא עצמה כשרה וכיון דמהא ליכא למשמע מינה אזלינן לחומרא. וכן נמי קא מבעיא לי לדברי ר"ש ז"ל דפסק כלישנא קמא דרב ומפרש ארכובא הנמכרת עם הראש אם נשמטה הארכובא ההיא בלא פסוק צומת הגיד[י]ן בין בבהמה בין בעוף מהו מי אמרינן דטרפה [ד]הא בתרוצא דרב [אסר ארכובא] בלא צומת הגידין או דלמא כיון דאקשי ליה והא נכתתו קתני ואישתיק ש"מ [דכשרה וכיון דספקא היא] לחומרא אזלינן, כגו' דא צריכא רבא.
